top of page
חיפוש
  • sigalw2

על שלושה גברים עומד העולם (שלנו)- שלוש נקודות מבט של יוצרים נפלאים שהלכו לעולמם החודש

הקיץ מגיע והישראליות מתיישבת עליו טוב- האבטיחים והים, הפוליטיקה סוערת, שביתות וסופי שנה, עומסים בשדה תעופה וכולם כולם- בחוץ, במרחב הציבורי. התיירות מתחדשת ואני כבר עסוקה עם Miz Culture בקבוצות השונות שיגיעו בקרוב, אבל אני גם חוקרת תרבות במרחב שלנו ולכן אני רוצה לעצור רגע ולומר כמה מילים על שלושה יוצרים נפלאים ואהובים שהלכו לעולמם החודש. הם מייצגים עבורי שלוש נקודות מבט על גבריות ישראלית.


א.ב. יהושע, שהלך השבוע לעולמו, סופר מוערך ומתורגם להרבה שפות, ממגדירי התרבות והספרות הישראלית. הוא כתב אותנו, וברקע העמיד את ההשתקפות של המהלכים הפוליטיים והחברתיים כמטאפורות וכאירועים אישיים של דמויותיו, בלי פלקטים והכרזות גדולות אלא דרך הסיפור הקטן, האינטימי.

הוא ידע לצייר ברגישות ובעין ביקורתית דמויות שיצאו למסעות גילוי עצמי, כאשר בדרך הן עוברות דרך מצגים שונים ומגוונים שכולם -אנחנו והארץ הזאת. הוא כתב גברים מתלבטים, גברים שעוברים מסעות חניכה, גברים שמבכים את מות נשותיהם, גברים שמנסים לעמוד מול העולם הזה, מול נשים שהן תעלומה עבורם, מול ארץ שהיא רבת רבדים ושהעבר המודחק שלה קופץ ומהדהד החוצה מכל פינה.


הוא כתב אותנו באהבה, בכאב ובעיקר- בדאגה רבה. דאגה לעתיד המדינה, בכנות, בלהט וללא התחנפות לממסד החשוב מחו"ל או לקהל כזה או אחר. כשאירחתי אותו בהולנד, כנספחת תרבות, ערכנו עבורו ערב בבית השגריר לכבוד יציאת התרגום ההולנדי לספרו "הכלה המשחררת". עוד בשלב השיחות הראשונות ותכנון ביקורו גיליתי אדם נעים, צנוע, ישיר. "את יכולה לקרוא לי בולי" אמר כבר בשיחה השנייה, אני חושבת, ואני הרגשתי שזכיתי זכייה של ממש בקרבה הזו. היה ערב נפלא, מחכים, מרומם נפש ובעיקר מן חיבוק גדול שקיבל הקהל מהסופר הנודע, חיבוק של אהבה וקריאה לפעולה. כי ככה הוא היה- מתלהט בקלות ועובר משיחה עליו לשיחה עלינו. מה יהיה איתנו? מה יהיה עם הפוליטיקה שלנו? עם ההתעלמות מהפערים החברתיים והתרבותיים שאנחנו מעמיקים כל יום שעובר. תחושת הדחיפות שהוא העביר לשומעיו. כאילו זו השליחות שלו ולא הספר שצריך לקדם עכשיו. כזה היה בולי.


יש משהו בודד בלצאת למסע לקידום ספר. אתה הכוכב היחידי בסיפור הזה שלך, נוסע ממדינה למדינה, בכל מקום מארחים אותך בהרבה כבוד ואתה צריך לספק את "הסחורה"- לנאום, לענות על שאלות, להיות ממלכתי ורציני, להיות הפרסונה שמצפים ממך ולמכור, למכור, למכור את הספר. ואתה לבד. לוח הזמנים שלך מוכתב על ידי מארחיך ואתה לבד. בולי נסע לכל מקום עם אישתו איקה. רבים שספדו לו- הזכירו אותה וזה חימם את הלב. הרי בדרך כלל האישה נשארת מאחור כמו צל חיוור של הסופר ה"כוכב". היא לא הייתה כזאת. ממש לא. ובביקור ההוא- נוצרה בינינו שיחה לבבית וחמה, גם עליו וגם עליה. לי הייתה תחושה שהוא לוקח את הבית איתו לכל מקום כדי להרגיש פחות זר. פחות "פרסונה". היא הייתה הבית הזה, מבלי לוותר על עצמה.




יהושע הביא לקדמת הבמה את הגבר הישראלי המורכב. הוא כתב אותו באומץ ובגילוי לב, בהעזה גדולה ובגבולות שכל הזמן משתנים ומתרחקים מהמוכר. בעוד שהוא עצמו היה איש של בית ומשפחה.


הוצאת הספרים שלו "הספרייה החדשה" ליקטה לזכרו כמה טורים שלו עצמו ומאמרים מעניינים על כמה מספריו, שווה לקרוא: https://webversion.net/_QDbGXK_QC


אורי זוהר, שאף הוא הלך לעולמו החודש, הביא שבר אחר של הגבריות- דרך סרטי הקולנוע שלו וגם דרך הפריזמה של חייו האישיים. אורי זוהר יצר דמויות גבריות תקועות, שמסרבות, או לא מסוגלות, להתבגר. דמויות שנושאות בתוכן טראומה מושתקת. הביקורת הפמיניסטית שהוטחה בו, גם בסרטיו ושם בהתנהלות שלו בצעירותו - הצגת נשים באופן מחפיץ, השפלה וכפיי, כוחניות. כשלקחתי קורס על סרטיו באוניברסיטה, צפיתי בהם אחד אחד. אני מודה שאת מציצים ראיתי אז בשלמותו בפעם הראשונה, כי כל הדיבור סביבו דחה אותי. אבל בסרט עצמו, ראיתי חבורת גברים תקועים במצב ילדותי ומסרבים בכוח להתבגר או להשתנות. יותר מהכל הרגשתי רחמים וראיתי את המבט הביקורתי שזוהר מפנה אליהם. את הזרקור שהוא מאיר בו את המצוקה שלהם, שלו עצמו. זה לא אומר שאני מצדיקה אותם, זה אומר שהייתה אצל היוצר בחירה ומודעות למצב שלהם.

ההשפלה כלפי נשים נעשית שם ממצוקה, מחוסר אונים וחוסר יכולת ליצור קשר עם אישה או בכלל, לעמוד בקצב של העולם שסביב.

בחייו גילם אורי זוהר שני מצבי קיצון שהיו בלתי נמנעים עבורו- האחד הוא היוצר המתהולל והשני הוא החוזר בתשובה, הרב האדוק שעבר לקצה אחר לגמרי של החיים והסתגר בעולם הדתי. מה שכן- גם שם הכריזמה האדירה שלו המשיכה לפעפע. מעבר לכישרון הקולנועי שביטא בסרטיו.






סרט אחד שקושר בין א.ב. יהושע ואורי זוהר הוא "שלושה ימים וילד" (1967) שנוצר על פי סיפור של יהושע ובוים על ידי זוהר. שם העולמות של שניהם נפגשים בדיוק בקו הרצף של הגבריות: הגיבור של שלושה ימים וילד (עודד קוטלר הצעיר והכה-נאה ורציני) הוא אלי שנאלץ לבלות כבייביסיטר, במשך שלושה ימים, על בנה של האקסית המיתולוגית שלו, משמורת מוזרה שנכפתה עליו ודורשת ממנו להסתכל על העולם ועל חייו שלו במבט אחר.

חוסר הבגרות שלו, העובדה שהוא משתעשע ברעיון של חיסול הילד והחזרת האהובה אליו ובכלל רכבת ההרים הרגשית שהוא חווה מול האהובה שכבר המשיכה הלאה והקימה משפחה, מעידים על המצוקה ועל חוסר הבשלות שלו עצמו להיות הורה ולהתבגר. אני מניחה שזוהר לא בחר את הסיפור הזה סתם.

הסרט עשוי נפלא ומפליא להראות את העולם העקום שבו חי הגיבור. מעבר לזה שהוא מתנהל במרחב טעון פוליטית וחברתית - הנה לדוגמה, הסצינה של אלי עם הילד משחקים מחבואים בבית קברות מוסלמי נטוש.

קוצים ונחשים, אנדרטאות קיבוציות ונופים עירוניים אופפים את הסרט הזה והופכים אותו למדבר משוגע רדוף היסטוריה וטבע שמתקומם נגד פלישת האדם.

והנה ראיון מעניין עם שחקני הסרט על אורי זוהר ועל החווייה שלהם:

הסרט היה מועמד לפרס ראשון בפסטיבל קאן וגרף כמה פרסים נוספים. מאוד אמנותי, ממש לא "מציצים" ולא "הצילו את המציל". ואחרי הכל זוהי הצטלבות דרכים מעניינת בין שני יוצרים ענקיים.


מודי בר און

היוצר ואיש התרבות השלישי הוא מודי בר און. צעיר משניהם, הוא הוא הגבר החדש. עבורי מודי בר און הוא איש של חיבורים: באותה נשימה עסק בפרשנות ספורט ובתכניות תרבות ווסאטירה. הוא היה כוכב בעולם הכדורגל הישראלי. תוכלו לשמוע יוטיוברים צעירים שרואים עצמם פרשני כדורגל ממלמלים בצער: "הוא היה ההשראה שלי". ומאידך- הסדרות הדוקומנטריות שיצר יחד עם ענת זלצר - חומר טלויזיוני משובח וחד כתער. עם כל אלה, כדאי להזכיר שמודי החל את דרכו כשחקן, בוגר החוג לתיאטרון של אוניברסיטת תל אביב. בצעירותו יצר מופע סאטירי יחד עם עוד שני חברים שנקרא :"איך זה עובד באמת" שם שילבו השלושה מערכונים ושירים. אני זוכרת את המופע הזה שראיתי כתלמידת תיכון. אני זוכרת כמה הוא הרשים אותי, כשחקן וכיוצר. כקהל, הרגשת קרוב אליו ועם זאת הוא תמיד הביט על הכל בעין מבודחת, כאילו אומר אני פה אבל אני גם מסתכל עליכם מהצד. מפרספקטיבה רחבה יותר. אחר כך כתב גם לחמישיה הקאמרית ומשם- דרך כל העשייה שלו בטלוויזיה- תמיד חיבר בין תרבות גבוהה, אליטיסטית ותרבות שנחשבת נמוכה.

הוא הוכיח שהכל אפשרי, והכל אנשים. בגלל הנגישות שלו אל הקהל, היה קל יותר לשמוע ממישהו כמותו ביקורת היסטורית, למשל, על הציונות. כי זה בא ממודי ומודי הוא כמונו. לא מתנשא. תחשבו על זה. כל הניגודים האלה- הביקורת, הסאטירה התרבות הגבוהה והתרבות העממית חיו אצלו בשלום וזה בעיני הגבר החדש. שמאפשר לכל הקולות להיות בו ולצאת החוצה דרכו. ועוד לא הזכרנו את הידע והסקרנות לפצח את חידת הישראליות. בעיניים של אמן ובעיניים של אזרח ואדם שחי פה ואוהב את המקום הזה, אבל מודע לכשליו.

הנה מקבץ של קטעים שלו, שהם דוגמה נהדרת לכל מה שדיברנו עליו, וההומור שלו כמובן, אותה שנינות שזורמת בטבעיות אל המסך ומחוצה לו:

מודי בר- און לקט


זה לא פוסט עצוב, זה פוסט מתבונן ויוצר הקשרים חדשים בין יוצרים. אם את.ם רוצים להגיב ולכתוב את דעתכם- מוזמנים.ות בשמחה. והכי טוב, שניפגש בסיורי היוצרים של Miz Culture ונדבר כבר על הכל פנים אל פנים, עלינו, על התרבות שלנו ועל היוצרים שמשקפים אותנו כל כך במדויק.

81 צפיות0 תגובות

Comments


bottom of page