פורים. כולם מתחפשים, הילדים חוגגים, ההורים עסוקים בחיפוש הילד הפנימי שבתוכם...
יש שמזמינים ויש שתופרים ומעצבים, תחפושת חדשה בכל יום של חג, ושבוע לפני. ובכל זאת ואחרי הכל- פורים הוא חג החירות. למה חג החירות? (זה לא אמור להיות פסח?) אז זהו, שבעיני, פורים הוא חג החירות להיות איזו דמות שרצית: מגיבורי על, דרך כבאים, אריות, מלכות, מדעניות, בנות ים או איילות. פורים נותן לך את החופש ללבוש את הפאייטים, הכובעים, המיני הצמוד או חצאית הטוטו עתירת הטול או את החליפה הגברית שתמיד רצית ולא העזת. ועוד נחזור לנושא החירות.
בתיאטרון עוסקים בעיצוב דמויות בכל השנה. אלה לא תחפושות אלא תלבושות שיוצרות דמויות. יחד עם עיצוב במה וחלל יוצרים עולם אחר על הבמה- העולם של ההצגה. כמה פעמים הלכתם להצגה וחשבתם: איזו במה נהדרת, תלבושות מצוינות, תאורה נפלאה, מוסיקה מרגשת. נכון שפחות? הצגת תיאטרון היא חיבור בין יוצרים רבים, בעלי שפה אמנותית שונה זה מזה, שחוברים יחד ליצור מכלול של אלמנטים שמרכיבים עולם שלם. והיוצרים האלה לא מקבלים תשומת לב. מי זוכר את שמו של מעצב הבמה? של התאורנית? של המוסיקאי? אפילו שהם וותיקים, בעלי יריעה רחבה של עשייה והם חלק חשוב מההיסטוריה התרבותית שלנו. מהאבולוציה של התיאטרון הישראלי, למשל.
כזו היא יהודית גרינשפן, מעצבת במה, אמנית ויוצרת מסיכות ותלבושות, שיצירותיה הן חלק מהותי בתיאטרון, באופרה ובמחול הישראלי- מהדמויות האהובות של נולי, שבי, בץ ועוזה, צ'ומפי ואינשם, החתול שמיל ועד עיצוב ללהקת המחול בת שבע, הקיבוצית ולכל השחקנים והתיאטראות בארץ. האמנית הוותיקה, החוגגת 90 השנה, החלה את הקשר שלה עם התיאטרון בשנת 1960 ומאז הפכה למובילה בתחומה, ללא עוררין. המשיכה בלימודי עיצוב במה בלונדון ואחר כך השתלמה בעיצוב מסיכות בפאדובה.
אתמול נפתחה תערוכה מיצירותיה בתיאטרון צוותא בתל אביב. מעוצבת להפליא, פורשת מבחר מעבודותיה לארוך השנים, בסגנונות שונים ומעל לכל בולט בה- הכוח שבידיים, התחושה שהיא יודעת מה זה חומר, הקסם המיוחד של יהודית גרינשפן שיוצרת עבודות מלאות מעוף, דימיון, דיוק ויופי.
סרטון עם יהודית בביתה תמצאו כאן:
את התערוכה אצרה בכישרון רב, מעצבת הבמה ענת מסנר ויחד עם נעה נשיא עיצבה את התערוכה. בשנים האחרונות לקחה על עצמה ענת לאצור תערוכות עבור איגוד מעצבי הבמה בישראל- תערוכות שמתעדות ופורשות את רוחב היצירה העיצובית בתיאטרון הישראלי לתקופותיו השונות ומוצגות בחללים שונים בארץ.
בפתיחה, שהנחתה, ענת מסנר, בירכו חברים וקולגות-
מעולם המחול הגיע דוד דביר (לא, הוא לא תמיד היה שופט ריאליטי, יותר לכיוון רקדן בלהקת בת שבע) שסיפר על המפגשים המשותפים שהנחו יחד לתלמידים. והוסיף בחיוך שלפני זמן לא רב, כאשר שוחחו בטלפון, נזכרה יהודית בחוויות שהיו להם ואמרה: למה שלא נחזור להופיע יחד? דביר צחק ואמר: "את חיה בסרט?? אני קשיש יהודית, אני לא מסוגל כבר" (היא מבוגרת ממנו בכ-20 שנה, בת 90 אמרנו?).
מצד השחקנים, סיפרה השחקנית הוותיקה, ליביה חכמון, שיהודית הכינה לה מסיכה ותלבושת לדמות ששיחקה בהצגה של התיאטרון לילדים ונוער "הדמות כבר הייתה שם, דרך העיצוב. לא הייתי צריכה לעשות הרבה, מיד נכנסתי לעולם הזה, בזכות התלבושת והכובע גדול המימדים שיהודית עיצבה לי, היא הבינה בדיוק מי אני צריכה להיות"
אחר כך סיפרה גם דניאלה מיכאלה, יוצרת התיאטרון,
איך התלבושת יצרה בעצמה את מנח הגוף.
הפעם של דמויות קופים שובבים בהצגה אחרת (היה דיון מעמיק על צורת הישבן של הקופים, ואיך בתחרות בינלאומית לתיאטרון, חשבו שאלה דמויות נלעגות של אפריקאים, מה שחיסל את סיכויי ההצלחה של ההצגה בעולם). ועוד תשבחות וברכות שאינם מובן מאליו בעולם תחרותי ומלא אגו כמו בתיאטרון. הדבר הבולט בערב הזה היה אהבה למקצוע,
אהבה אמיתית לצורך לפענח את השפה התיאטרונית וליצור דרכה עולמות חדשים.
מעצבת הבמה פרידה שוהם, שלא יכלה להגיע, שלחה מכתב ובו סיפרה על הביקור הראשון בביתה של יהודית, על המדפים מלאי תבניות של פנים, פנים, פנים שמסומנות בשמותיהם של גדולי השחקנים בארץ. על דבק, נוצות, חימר וקרטון המונחים בכל פינה בבית שהפך לסטודיו ולסוג של תצוגה חיה של ההיסטוריה של התיאטרון הישראלי.
ועל התערוכה עצמה- שאני ממליצה בחום ללכת לבקר בה, היא לא גדולה, אז גם קפיצה בין לבין יספיקו: במבט ראשון- זוהי תערוכה שמלאה באהבה ובכבוד ליוצרת ולמסיכות. בתוך תיבות שקופות, על רקע "מונדריאני"בגווני אדום, כחול וצהוב, מונחות המסיכות כמו כתרים בכספות נסתרות, שרק אנחנו מורשים לראות. אלה פנים של ממש, ולכל פנים- הבעה, דמות, אופי משלה. אתם מוזמנים להקיף את המסיכה ולראות אותה מזוויות שונות. בחלק השני של תערוכה, תצוגה של מסיכות קלאסיות מהקומדיה דל ארטה, שמאפשרת לנו, "להיכנס" למסיכה ולראות את עצמנו משתקפים בתוכה. לא אפרט איך- כי אני רוצה שתלכו בעצמכם, קחו גם את הילדים- כי המסיכות מותאמות גם להם (מחשבה מקסימה לרדת לגובה העיניים של הילד ולתת לו לטעום את התחושה בעצמו).
כאן תמצאו שיחה מלאה עם יהודית גרינשפן, ארוך אבל מרתק:
ועוד סיפור קטן ככה, על רגע של גאווה: ענת מסנר היא חברה, אנחנו מכירות שנים רבות, ובאחת משיחות הטלפון שלנו, סיפרה לי שהיא עסוקה עם התערוכה ולא מוצאת לה שם. מסיכות, מסיכות, ישר לוקח לפורים ואלה ממש לא מסיכות של פורים. ישר התחלנו לזרוק שמות שונים, ואז הצעתי לה את "הלוחשת למסיכות"כי יהודית גרינשפן תמיד נראתה בעיני כמו סוג של קוסמת, כזאת שמדברת עם הדמויות והחומר בשפה שאנחנו, שאר בני האדם, לא יכולים להבין. וזה השם שהיא בחרה לבסוף לתערוכה!
וחשוב גם לציין שהיוזמה לתערוכה היא של ד"ר עירית פוגל, ממחלקת התאטרון של משרד התרבות ועירית, שדיברה אף היא בערב הפתיחה הבטיחה למצוא בית של קבע למסיכות ולאביזרים המיוחדים -אז אנחנו מחכים.
מהתבוננות בכל המסיכות האלה, חשבתי על נושא החירות, אמרתי לכם שנחזור לזה?
האם המסיכה נותנת לנו חופש להיות מה שנרצה או מגבילה אותנו לטווח הפעולה של הדמות?
אנחנו מכנים מי שהוא "לא אמיתי"- שהוא עוטה מסיכה. או למשל, האסטרטגיה של תכניות הריאליטי להציב את האדם בסיטואציות קיצוניות שבהן הוא משיל מעליו מסיכות, ונשאר הוא במצב ה"אותנטי"שלו.
בכלל, נדמה שכיום, במציאות של הרשתות החברתיות אנחנו כל הזמן מחפשים "אותנטיות", להיות אני, להיות אמיתי. יש בכלל דבר כזה, אמיתי?
האם מסיכה היא התקרבות לעצמך או התרחקות ממנו? בעיני, המסיכה מאפשרת לנו חופש להיות מה שאנחנו לא מרשים לעצמנו. היא חושפת את הפנימיות כיוון שהיא עצמה מלאת הבעה ואופי ואנחנו יכולים לבטא מנעד גדול יותר של מצבים, פעולות ותחושות בלי להיות בביקורת.
עולם המסיכות הוא מגוון מאוד- מזו של התיאטרון ועד איפור, סגנון הלבוש שלנו, עיצוב השיער וכל דבר שאנחנו משתמשים בו כדי לבטא את המופע שלנו בחיים, את הדמות שלנו.
אז מה דעתכם?
רוצים לפגוש יוצרים מופלאים ממגוון תחומים? רוצים לדעת מה קורה ממש עכשיו בחדרי חזרות ובחללי עבודה? בואו לסיורים שלי ונוכל לדבר על הכל בשיחה אישית, במוסיקה, אמנות פלסטית, עיצוב או מחול ותיאטרון: www.mizculture.co.il
Commentaires